כבר למעלה משלושים שנה שתמיר מוסקט מנסח, מפרק ומרכיב מחדש את הסאונד הישראלי. הוא הפיק את שלום חנוך, חוה אלברשטיין, אביתר בנאי, אסף אבידן, שלומי שבן ועוד המון טובים, אבל המחול המשותף שלו עם גלריה כל כך מגוונת של אמנים הוא משהו שאי אפשר להכניס לקטגוריה מוזיקלית מסוימת. התנועה האינסופית הזאת, היצרית והיצירתית, היא בדיוק העניין. מוסקט הוא לא רק מפיק מוזיקלי, אלא כוח מניע שמצליח לגרום לאמנים שונים מאוד זה מזה להישמע קצת אחרת, ולפעמים גם לגלות בעצמם דברים שלא ידעו שקיימים.
למוסקט יש קו יצירתי ברור. אני לא הולך לשנות את האמן, לא הולך לעשות לו דיאטת מלפפונים ולבאנה במשך שלושה חודשים ולהקליט אותו באולפן מאובק כשהוא עומד על רגל אחת, כדי להמציא אותו מחדש. אני פשוט הולך לחצוב ממנו חלקים שטרם חשף, תוך כדי עבודה משותפת. בדרך כלל זה עובד ולעיתים אפילו מצליח להפתיע את האמן עצמו.
“I’m a Tribe”, נקרא הערב החגיגי לכבודו, שנערך אמש במסגרת פסטיבל תל אביב. ואכן, זה היה שבט. תצוגת תכלית של ישראליות רב דורית ורבת פנים: חילונים, דתיים ומסורתיים, ותיקים וצעירים, אמנים שמגיעים מעולמות מוזיקליים שונים לחלוטין, כאלה שלא הייתם בהכרח מצפים למצוא על אותה במה. במדינה שבה כל אחד עסוק בלהסביר למה האחר לא קשור אליו, מוסקט הצליח לכנס שבט שאף אחד לא צריך להוציא ממנו תעודת חבר. ואף אחד שם אפילו לא רב על מי יישב מקדימה.
אביהו פנחסוב, פסטיבל תל אביב
צילום: וואלה תרבות
שלומי שבן, ההוכחה המדעית לכך שרנדי ניומן נולד פעמיים (ובפעם השנייה זה יצא לא פחות טוב), שהוא גם המנהל האמנותי של הפסטיבל וגם אחד ממשתתפי הערב, ביצע את “תרגיל בהתעוררות” עם מקהלת נונה והגביה את השיר לעבר רף חדש. השילוב בין הקאמרטה הישראלית ירושלים, המקהלה והאמנים היה נהדר. חגיגי בלי להיות נפוח, עשיר בלי להיות עמוס ובעיקר הזכיר כמה טוב יכולה להישמע מוזיקה מקומית כשנותנים לה את כל המקום שמגיע לה.
נרשמו גם הופעות מצוינות של ויקטוריה חנה, תאיר חיים, שעטנז ו-T&T, הצמד של מוסקט עם בת זוגו תום מאירה ארמוני. מקהלת נונה, שכבר הבריקה בחיבור עם עמרי סמדר, עשתה עבודה נהדרת לאורך הערב. גלעד כהנא, בתפקיד גלעד כהנא, סיפק את מה שרק גלעד כהנא יכול לספק. מי שצריך הסבר כנראה לא היה בהופעה של גלעד כהנא.
באיזשהו שלב זה הפך כמעט להופעה קטנה של אביתר בנאי. “מכור”, אחד משירי הרוק החזקים יותר שנוצרו כאן בעשור האחרון, לא נוגן, אבל החלק של אביתר היה גם ככה אש ולהבה. כהרגלו, הוא הכי אמצע, אבל מיוחד. שלם ובכל זאת שביר. כל כך בצד, ועדיין הכי כריזמטי. יש אמנים שצריכים להבעיר את הבמה כדי שיסתכלו עליהם. בנאי יכול פשוט לעמוד שם, והאור כבר מגיע לבד.
והיה גם אביהו פנחסוב. הפעם הוא לא נחת באולם היישר מגבו של סוס עתידני, אבל הביא כניסה חגיגית לא פחות. בכל פעם מחדש, כשפנחסוב עולה על הבמה ונותן את השואו שלו (שואו, זו המילה. לא הופעה, לא מופע, לא גיג. פשוט שואו), עולה השאלה אם מדובר באותנטיות מתפרצת או בסוג של דאחקה שגדלה וגדלה עד שהגיעה לממדים הנוכחיים שלה. התשובה: מה זה משנה, זה פשוט עובד. בטח כשהכל מתוגבר ברקדנים המעופפים, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהקרקס היחודי שלו.
בלקן ביט בוקס, פסטיבל תל אביב
צילום: ווואלה תרבות
פנחסוב אמנם אמר למוסקט בתום החלק שלו, “אם אתה מקשיב לי, בוא נעצור פה. לא תעלה יותר מזה, בזבוז”, אבל כשבלקן ביט בוקס עלו לבמה, התברר שוב שהם מתנת גרוב שלא מפסיקה להרים. יום אחד, כשהם יהיו גדולים, הם עוד ייצגו את לוקסמבורג באירוויזיון.
ערב כזה גם מעלה הרהורים על מצב התרבות הישראלית. על הניתוק מהעולם, על העובדה שאנחנו נאלצים להסתפק בעיקר בביקורים של אמנים בינלאומיים שעשו כאן תקליטי זהב כשעוד בחרו פה בכלי רכב שיוצרו בישראל. קורונה, שחין, בחירות, עוד בחירות ועוד מהעוד. ייאוש, ייאוש, ייאוש.
זה היה מהערבים האלה, שאם זוכים לקבל אותם בלונדון, ברלין או ניו יורק עם אמנים מקומיים, בונים עליהם קלסר עבה של זיכרונות לכל החיים. ובתוך כל זה, דווקא הערב הזה היה תזכורת למה שיש כאן. לא ישראליות אחידה, לא איזו אחדות מלאכותית שכולם נדרשים להתיישר לפיה, אלא ערבוביה מפוארת של קולות, סגנונות, דורות וזהויות. כל אחד עם המטען שלו, עם הגישה שלו ועם המוזיקה שלו. וכולם, לפחות לערב אחד, חלק מאותו שבט. לפעמים לא צריך יותר מזה.